טיפים למטפלים
  • ליצירת קשר וקבלת שיחת ייעוץ
    חייגו: 054-7622545
    או השאירו פרטים וניצור קשר!

    שם:

    טלפון:

    מייל:

     הצטרפות לרשימת תפוצה

  • את חושבת שזהו?

    את חושבת שזהו?
    שעכשיו אחרי הטיפול כבר לא אכעס על אמא שלי?
    כששואלים אותי את השאלה הזאת,
    אני מבינה שיש בעיה כי משום מה
    המטופל קיבל את הרושם
    שאני זו שאחראית על הרגשות שלו ולא הוא עצמו.
    אני לא ששה לקחת את האחריות הזאת.
    גם אם נדמה לי שהיה טיפול מצוין,
    ברור לי שחלק לא מבוטל מהריפוי
    הוא החיבור הרגשי של האדם לעצמו
    והאחריות שהוא נוטל על העולם הרגשי
    ש ל ו.
    מיקוד השליטה עובר אליו
    לידיים שלו,
    ולא רק נודד מאמא שלו,
    עליה כעס עד היום והיתה בעיניו
    מקור הצרות שלו,
    אלי המטפלת.
    בספר "שלווה אהבה וריפוי"שלווה אהבה וריפוי
    מאת ד"ר ברני סיגל,
    מסופר על סטודנטית שביקשה לראיין
    אנשים שחוו נסיגה של הסרטן בו לקו.
    מרבית האנשים שענו למודעה היו נשים,
    רובן חקלאיות.
    המראיינת הבחינה שהתכונה המשותפת להן
    היתה אמונה בכושר השיפוט שלהן.
    כששאלה אחת ממושאי המחקר שלה
    כיצד חשה כשהרופא שלה אמר לה
    שהיא חולה סופנית
    אמרה האישה בפשטות "הבנתי שזו דעתו".
    "האם תרצי להרחיב?"
    "טוב," ענתה, "אנחנו רגילים לשמוע
    את כל הדברים האלה מפי מומחים
    מהממשל הפדרלי, הבאים ובודקים את הקרקע.
    הם אומרים לזרע תירס כאן,
    אבל כשזורעים, דבר לא צומח.
    הם אומרים לא לזרוע שם,
    מפני שזה לא יצמח,
    ואת יודעת שזה יצמח יפה.
    לכן את מבינה שהמומחים
    אינם יודעים הכל.
    כשהרופא אמר לי שאני עומדת למות
    בתוך שישה חודשים, אמרתי,
    'מה הוא יודע? הוא רק מומחה!' "
    כבר מזמן הבנתי שאני לא יכולה לגרום לאנשים
    להרגיש רגש כזה או אחר.
    אני יכולה אולי להשרות אותו לזמן קצר
    אני יכולה לעודד ולתת הכוונה
    אבל השינוי הרגשי מתחיל כשמטופלים
    לוקחים את מיקוד השליטה אליהם
    ולא מניחים עוד לאחרים לקבוע
    אם יהיו שמחים או עצובים
    שלווים או עצבניים
    אפילו לא חכמים או טפשים.
    כשמיקוד השליטה אצלי,
    אין שם בחוץ מישהו שמעצבן אותי
    יש אותי שמתעצבנת.
    ואין שום טעם להביא הוכחות
    שהאדם באמת מעצבן
    (תשאלי את האחים שלי,
    הם יגידו שאני צודקת.
    אפילו החברים שלו מסכימים איתי.)
    כי אני מבינה שיש משהו בתוכי
    שמתעצבן. שפגוע.
    שאולי מצפה מאותו אדם להתנהג אחרת
    וכל פעם מתאכזב.
    ולכאורה למדו אותנו שלגיטימי להתעצבן
    או להתאכזב,
    כי אמא או אבא אמורים לעשות עבורנו דברים מסוימים
    ואם הם לא עשו אותם – הם לא בסדר.
    מי אמר איך הם אמורים להתנהג?
    אני.
    לא הם.
    הם מתנהגים כמו שהם חושבים שצריך ונכון.
    בעיניהם.
    כמו שאני מתנהגת וחושבת כמו שנכון בעיניי.

    הסבל נפסק והריפוי מתחיל
    כשמיקוד השליטה חוזר הביתה. אלי.
    אז בפעם הבאה שיישאלו אתכם –
    את חושבת שזהו?
    אני מציעה שתתנצלו אם בטעות נוצר הרושם
    כאילו אתם בעלי הבית של האדם,
    ותשאלו את האדם – מה אתה מרגיש?
    מה את חושבת?

    רוצים לדעת איך להתענג מגילוי היותכם בעלי הבית
    של העולם הרגשי שלכם?
    משחרור כל אותם אנשים שחשבתם שהם
    אחראיים על העולם ברגשי שלכם?
    התקשרו לבורא כל שישנו
    ובקשו שיטמיע זאת בכל תא ותא מתאי גופכם.

    להתראות,

    נגה

  • Announcement Scroller