ההר הוליד עכבר

"ההר הוליד עכבר" התנשף הפיל הבורח.
"איפה?" זינק החתול, ולבש מיד את הגלימה המיועדת למקרים כאלה.
"בכיוון ההוא" הצביע ענן האבק הפילי, אלא שהחתול כבר היה עסוק בפוזות למצלמה ולא שם לב…

"פיל, פיל" רצה אחריו כיפה אדומה, "למה יש לך אוזניים כל כך גדולות?"
"כי ככה נולדתי"
"ולמה יש לך אף כל כך ארוך?"
"זה מהצד של אבא שלי", השיב בסבלנות תוך כדי ריצה.
"אז אתה בעצם זאב!" אמרה ושלפה רובה ציידים.
"אוי, רק זה חסר לי" חרק הפיל ברגליו. "מסתובב פה עכבר חופשי, עכבר בן הר, ואת לא נותנת לי לברוח."
"בוודאי שלא" התעקשה הילדה. אתה בלעת את סבתא שלי ועכשיו אין לי את מי לבקר. אני רוצה אות בחזרה."
"אני נורא מצטער אבל אין לי יכולת לעזור לך. אני סתם פיל פחדן."
"אוף!" ויתרה כיפה אדומה וחזרה לתחילת הסיפור לחפש את הזאב האמיתי.

וכך קרה שתשומת הלב הוסחה מהבעיה האמיתית, שכן ההר באמת הוליד עכבר. ועוד איזה עכבר. כמו שרק הר מסוגל להוליד. כביר מימדים ורב-רושם. בולע סלעים ומכופף כפיות. כל שערה על גבו כמו עץ, וכל זיף בשפמו כמו אייל ניגוח קדמון. זנבו לבדו מסוגל להפיל בית בן 5 שנים, ובכוח מבט עיניו הוא מסוגל לגרום לאישה בת 105 להתעלף. פחד אלוהים!
והנורא מכל, אתם יודעים למה הוא יצא החוצה?
בשביל להריח פרחים?
לא!
בשביל לקנות עיתון?
לא!
כדי לאכול? כן! הוא היה רעב, ועוד איזה רעב. מאד מאד. אבל לא צריך לפחד בינתיים. עדיין לא…

**********

בארץ איפה אנשים הלכו לעבוד כרגיל. הפלחניקים פלחו אפרסמונים וזללו אותם, הנהגים עלו על המשאיות הענקיות שלהם והתנהגו יפה כלפי הולכי הרגל, הפועלים התפעלו ממזג האוויר היפה. השמש זרחה וחיממה את האוויר החורפי. הפרחים התמתחו בעצלתיים, חושפים חיוך צבעוני. אפילו הכביש שזה עתה יצא מהמקלחת הזמין את ההולכים ושבים לפסוע עליו מתוך הבטחה שלא להרטיבם ביום הזה. כולם נראו שמחים לחיות באותו יום. כולם, חוץ מילדי כיתה א' של ארץ איפה. גם הם רצו לצאת החוצה, לשחק וליהנות כמו כולם, אבל העונג נבצר מהם שכן תלמידים המה. לכן הם השתוללו והרעישו, צחקו וצעקו ולא נתנו למורה ללמד. בגבור ייאושה הצביעה המורה העל הילד שהכי הפריע וקראה לו ללוח. שקט פתאומי הושלך בכיתה כאשר ביקשה ממנו לצייר על הלוח מטאטא עם מנוע עזר. עוזי המופתע צייר מטאטא עלוב ומקרטע לצלילי העידוד שנדפו מפי הילדים. אולם המורה, מבינה גדולה במכונאות, גערה בפרא ואמרה שמטאטא כזה לעולם לא יוכל לשאת אל כל תלמידי הכיתה. הס קולני הושלך שוב בכיתה, הפעם בגלל שהילדים הבינו שהולך לקרות משהו הרבה יותר מעניין מאשר סתם עונש…

דניאל נקרא לתקן את המצב. המטאטא שיצר היה מהמתקדמים בעולם, עם כל השכלולים המתבקשים, החל במנוע חזק ומהיר, בקרה אלקטרונית מקיפה וכלה בעיצוב פנים מהודר עם כל הנוחיות האפשרית. ההתרגשות לא ידעה גבול והוחלט שעזריאל יהיה הנהג.
לאן נוסעים?
כמובן, ליער.
בזריזות זינקו על המטאטא והמריאו.
הדרך ליער עברה ללא אירועים מיוחדים.

מיד עם הנחיתה קפצו הילדים מהמטאטא וחיכו בקוצר רוח למורה שתורה לאן הולכים. היער קיבל את כולם בסבר פנים יפה ומיד הורגש שהיום שולטת המולה עליזה במקום. המורה בחרה בטבעיות את השביל המוביל אל השוק והילדים פרצו קדימה, נזהרים שלא לרמוס פרחים וחיות, מחייכים למראה גנון של חזירים שיצא לטייל וחבורת ציפורים שהתאמנה בזמר על עץ בצד הדרך.

עצים השירו מעליהם טיפות גשם אחרונות והמכרסמים הציצו מפתח בתיהם לראות מי שועט כך ביער. ארנבים זקפו את אוזניהם להקשיב לשמש המייבשת את הכביסה וכל מי שלא היה לו מה לעשות נראה בדרכו אל השוק.

מיד בכניסה עכבישים הציעו רשתות למכירה ושממיות הציעו שירותי הדברה. בהמשך פילים מכרו חרסינו ושכנים – דשא.

חיות נכנסות, חיות יוצאות והמקום – שוקק חיים. מה כבר יכול להשתבש ביום כזה?

ה כ ל ! ! !

לתוך כל הנפלאות התגנב לפתע צל כבד וכביר מימדים והטיל באכזריות שק על ראשה של המולה עליזה. מאותו רגע התדרדר המצב במהירות מסחררת. ותיקי היער התיישבו מפחד הסחרחורת שתקפה אותם כאשר חלף במורד היער. השמועה שהמולה עליזה נחטפה טסה מפה לאוזן וכולם התרוצצו הלוך חזור, שוכחים מאין באו ולאן הם הולכים. משום מקום, ובעצם מכל מקום, עלתה דמות גדולה כמו הר, רבת רושם ורבת עוצם. דמות עכבר בן הר, עכבר רעב ואכזר.

כמו מסור ענק ניסר קולו את החלל כאשר צייץ, "אני רעב! אני דורש החל מהיום אספקה קבועה של 200 ק"ג גבינה צהובה ו300 ק"ג נקניק ליום. אם לא אקבל את מבוקשי איאלץ להשיג אותו בדרכים לא נעימות, ואז תראו שכל ארץ איפה תצטער! אם לא תביאו לי את האוכל אקבל זאת כהכרזת מלחמה מצדכם. ראו הוזהרתם!"

קולו הנורא נתלה באוויר עוד רגע קט ואז החל מתפוגג, מפנה את רחבת השוק לחרדות שבלב. שעון חול תקתק ברקע. משתלב בהלמות הלב הכללית. אחדים הלכו לחפש ישועה, למרות הידיעה שהיא לא צומחת בעונה הזאת של השנה. אבל הרוב בהו באופק שהקדיר באין פתרון. חסרי אונים התיישבו ילדים חיות ומורה על רצפת שוק הקרה, מחכים שמשהו יקרה. שמישהו יציל את המצב. מצוקה השתלטה על היגיון בריא והשמש נאבדה במבוך העננים השחורים שתפס את מקום השמיים.

הדקות נקפו, כל דקה שעוברת מצטרפת אל חברותיה בתחושת הקלה שאיש לא עצר את הזמן. רבות מהן כבר מלאו את רחבת השוק עד שהיה ברור שהקץ נדחק לפינה וכבר אין ממש אפשרות להתעלם ממנו.

חושך מוחלט שרר כעת בשוק. טיפות גשם ראשונות נפלו על ראשים מורכנים ו ר ע ם הקפיץ את היושבים ממקומם בנקישת שיניים.
"מה חטאתי?" שאלה חווה,
"במה פשעתי?" חקר דוד,
"למה דווקא אני?" זעק הזוכה בלוטו…

ואז חזרה הדממה לשרור בשוק השחור כשלפתע החל להפציע שחר התקווה. שמץ של שייר של ניחוח של פתרון רכוב על הרוח פרץ אל רחבת השוק, מנסה לומר דבר מה, אבל בדיוק כשפתח את פיו לשאת את דברו נפל מעולף באמצע הרחבה. "מה הוא אמר? מה הוא אמר?" מלמלו המרוחקים. "לא לזוז" צעקה מישהי, "לא לזוז. נפלה לי העדשה." איש לא זז עד שלפתע נשמעה צעקה נוספת, "מצאתי אותה, וגם הבאתי פתרונות באמתחתי. מצאתי את פרופורציה!"

השוק נמלא ניחוח נפלא של פתרונות וכולם זיהו שהאיש דובר אמת. "ספר, ספר" התנפלו עליו בהקלה.

עננים החלו מתפזרים כאשר השמש נדחקה כדי לשמוע גם כן את הסיפור. "בלהט האירועים איבדתי את אחיזתי בפרופורציה. מיד כשראיתי שנאבדה חששתי לרע מכל. הפכתי את כל השוק עד שמצאתי אותה מכורבלת בפינה נידחת. ילדה עזובה ומפוחדת למראה. אימצתי אותה אל לבי. לאחר שחזרה לעצמה שמנו לב שבמקום שבו עמדנו צמחו המון בעיות ושעל כל בעיה הבשילו לפחות 10 פתרונות. מיד ליקטנו פתרונות שנראו לנו מתאימים וחזרנו לכאן.

"כן!" תפס מישהו ניחוח חזק במיוחד של פתרון שעבר לידו, "הפתרונות מצוינים. ראיתי, למשל, שהציפורן השלישית ברגל האחורית ימנית שלו רופפת. זה בטח סימן לחולשה."

"כן!" הצטרפו הקולות למקהלה אופטימית. "בסיפור הזה כבר היינו. אנחנו יודעים את הסוף שלו."

"אהלן מה העניינים?" תרם מישהו את חלקו…

העכבר הצטמצם לנגד עיניהם, עד שמישהו זיהה אותו ואמר, "אה, אני מכיר את העכבר הזה! זה ז'ילבר. הוא גר בשכונה שלי. הוא באמת רעב. לא אכפת לי לעזור לו."

השמש ספגה את החום שעלה מהקהל בהתמוגגות נעימה כאשר אימץ אל לבו את גיבורתו החדשה. המולה עליזה הצטרפה משום מקום והחגיגה החלה. רוכלים זריזים ניצלו את ההזדמנות ומכרו מוצרי פתרון בהנחה ואילו אחרים ראו בכך אות לפתיחת דף חדש.

*********

רחבת השוק כבר התרוקנה מאחרוני החוגגים כאשר סוף סוף התעורר שמץ מעלפונו. "מה קרה, מה קרה?" הוא שאל, אבל איש לא היה השם כדי לענות לו. רק כרזה שהודיעה על יום זה כיום פרופורציה הלאומי. "אז בכל זאת הצלחתי?" קפץ בהתרגשות והתעלף שנית…